יונתן כותב לתומר

אני מכיר את תומר מגיל 15 והיינו קרובים ממש עד הסוף, אם היו עושים סקר אז בתיכון אף אחד לא היה חושב שתומר יגיע לאן שהוא הגיע.

הגרעין של כל מה שהפך אותו למי שהוא תמיד היה שם, היה בו השילוב הנדיר של ניגודים: רגיש וקשוח, ישר ויודע איפה לעגל פינות, אמיץ ויודע איפה לעצור, חכם ומעשי צנוע ובולט. והכי חשוב חברות ונתינה מעל הכל.

אומרים שכשאתה אוהב משהו אתה מנסה להיות טוב יותר ואז כל מה שסביבך הופך גם הוא לטוב יותר, אם הייתי צריך לתאר את מה שקרה לתומר מהיום שהוא התגייס הייתי בוחר במשפט הזה.

מהרגע שהוא התגייס לגולני כל פעם שנפגשנו זה היה ברור שהוא אדם שמצא את הייעוד שלו, והגרעין של כל מה שכבר היה בו התעצם מהאהבה לעשייה, למקום שהוא נמצא בו ולשליחות שהוא מגשים.

כמו כל דבר שקורה בהדרגה, קשה לראות את השינויים מיום ליום, צריך פרקי זמן ארוכים בשביל להבחין בשינוי.

בהכרות האישית שלי עם תומר ההתחלה הייתה ילד ברדקיסט שלא ציפו ממנו ליותר מידי והסיום היה מפקד נערץ שלוחמים הולכים אחריו בעיניים עצומות לקרב והשפיע לטובה על כל מי שהוא נגע בחיים שלו.

הפעם הראשונה שהבחנתי בשינוי הייתה ממש לפני שתומר התחיל קורס קצינים, הוא ביקש ממני שאבוא איתו ונלמד ביחד לנווט בשטח, הלכתי איתו, ובלב תהיתי מתי הילד שלא היה לומד למבחן בתיכון הפך לכזה רציני ומשקיע?

הפעם השנייה הייתה אחרי טבילת האש הראשונה, היתקלות בעזה ב2009 בה הוא איבד חייל שלו, אילן, ומפקד שהוא העריץ, אלירז. דיברנו ונפגשנו עוד באותו יום, הרגישות שהוא גילה לא הפתיע אותי אבל היכולת להתמודד שהוא פיתח כן. אני בטוח שבאותו היום משהו אצלו בלב ידע שגולני זה לכל החיים.

בדרך הוא הכיר את אשירה והפך לבעל ואבא. אני יכול להעיד ממקור ראשון, כשהיינו רק שנינו והוא היה מדבר על אשירה העיניים שלו היו מנצנצות וכשהוא היה מדבר איתה בטלפון משהו בקול שלו היה  משתנה וזה היה מאוד חמוד, כמובן אבל שאני הייתי מסתלבט עליו שהוא נשמע כמו ילדה.

כשארבל הגיע לעולם והלכתי לבקר אותו בבית חולים, למרות שעבר רק יום אחד מהלידה, הרגשתי שינוי, משהו בו היה שלם יותר פחות מחוספס.

וככה זה נמשך, כל פעם שהיינו נפגשים הייתי מופתע מהרצינות והתשוקה,ומהדרך שהובילה אותו כל פעם לגלות פסגות חדשות בעצמו.

בטקס קבלת הפיקוד על הגדוד הייתה בי גאווה אדירה, לשמוע איך הוא מדבר ולראות את האחריות שבידיים שלו. חשבתי לעצמי איזה מזל שיש לי חבר כמו תומר. ואיזה מזל יש למדינה שיש אנשים כמוהו בתפקידים כאלה.

באוגוסט 23, שניה לפני שהתחילה המלחמה נסעתי אליו וישבנו במשרד שלו בבסיס בנחל עוז, גלגלנו שיחה על צבא ועסקים, נפגשנו בדיוק באותו מקום 15 שנים לפני זה, כשבאתי לבקר אותו אחרי ההיתקלות ההיא. כל הנסיעה חזרה הביתה לא יכולתי שלא לחשוב על האדם שהוא הפך להיות בזמן הזה.

אסיים בסיפור מצחיק כי לפני הכל לתומר תמיד היה חוש הומור טוב ואני לא חושב שראיתי אותו פעם אחת בלי חיוך על הפנים. יש בית קפה שאהבנו להיפגש בו, ישבנו בו עשרות פעמים לאורך השנים. יום אחד אנחנו מגיעים ובמקום להיכנס תומר חולף על הכניסה וממשיך. אני שואל אותו, מה יש לך? הוא אומר לי "תסתכל מי יושב בכניסה", אני מסתכל ורואה את גבי אשכנזי, הרמטכ"ל לשעבר, אני אומר לתומר נו אז מה? הוא אומר לי "עזוב הוא יתחיל עכשיו לחפור לי אין לי סבלנות אליו..." צחקתי ואמרתי לו יש מצב שאתה נותן כתף קרה לגבי אשכנזי?, הוא נתן חיוך מרוצה.

יונתן.